טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט רס״ט

מהדורה: שולחן ערוך, חושן משפט; לבוב (למברג), 1898

מקור שולחן ערוך, חושן משפט רס״ט
1 המגביה מציאה לחבירו ואם הגביהו חרש ופקח. ובו ו סעיפים: המגביה מציאה לחבירו אע"פ שלא אמר לו כלום זכה בה:
2 שנים שהגביהו מציאה קנאוה שניהם:
3 הגביהה לו חרש או שוטה או קטן לא קנה הפקח לפי שאין להם דעת:
4 הגביהו חרש ופקח כאחד מתוך שלא קנה פקח נ"י חרשלא קנה חרש פקח והחוטפה מידם זכה ומיהו מה שביד כל אחד קנה ואם היו שניהם חרשים תקנו חכמים שיקנו כדי שלא יבאו להתקוטט:
5 טלית שמונח חציה על גבי עמוד שגבוה ג' טפחים וחציה על גבי קרקע ובא אחד והגביה ראש אחד שעל גבי קרקע וניתק ראש השני מעל גבי עמוד ונפל ע"ג קרקע קנאה כיון שראש האחד עדיין היא בידו וראש השני הי' מוגבה מכחו ג' טפחים מהארץ אבל אם לא הי' ראש השני עדיין בידו בעוד שהטלית באויר לא קנאה ואע"פ שהיה מוגבה מכחו ג' טפחים כיון שעתה כולו בארץ וכן אפילו ראש האחד בידו ולא ניתק ראש השני מעל גבי העמוד לא קנה אע"פ שאילו נתקו הי' מוגבה מכחו ואם טלית מונח על גב דף והכה ועלה מכחו שלשה טפחים קנאו אבל אם לא עלה מכח הכאתו למעל' אלא נפל לארץ אפי' שהדף גבוה ג' טפחים לא קנה:
6 היה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה כיון שהגביהה לו קנה הרוכב ואע"פ שלא הגיע לידו ואין המגביה נאמן לומר לצרכי הגבהתיה אפי' בעודה בידו טור ואם א"ל תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה הנוטל ואם משנתנה לרוכב אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום: הגה ראובן אמר לשמעון קנה לנו ביחד סחורה פלונית והלך שמעון וקנאה ואח"כ אמר דקנאה לעצמו י"א דצריך לחלוק עם ראובן דהו"ל כמגביה מציאה לחבירו מרדכי פ"ק דמציעא בשם ראב"ן וי"א דאם לא היו לראובן דמים זכה שמעון במה שקנה ואם נתרצה לקנות לשניהן הוי ליה כאלו זכה לשניהן שם בשם ראבי"ה :
פירוש טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט רס״ט
1 ס"ה ועלה מכחו ג"ט קשה מ"ש מזיל טריף אקן שמביא ב"י דשם לא בעינן שיטרפם ג"ט מן הקן וכדמשמע מדברי התוספות שמביא ב"י וז"ל שהרי קצת מפריחין למעלה עכ"ל ונ"ל דהכא מיירי שהדף מונח על הארץ וע"כ צריך שיהיה מוגבה ג"ט מן הארץ כי אין שם שום קנין כ"ש פחות מג"ט מהארץ ומש"ר אח"כ אבל לא עלה כו' היינו שהדף הוא גבוה מהארץ כן הוא ברמזים בהדיא דעיקר החילו' הוא בין עליה לירידה כמ"ש ב"י בשם התו' והרא"ש ע"כ שפיר מחלק אם הדף למעלה או למטה ובסמוך סק"ו כתב בזה בדרך אחר ולא ידעתי מנין לו דהא משמע בסמוך שכתב כיון שהיה מוגבה מכוחו ג"ט מהארץ משמע שעיקר קפידא מהארץ דוקא:
2 ס"ו תנה לי כתב רבינו בין אומר תחלה הגבהתי לצורכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה כו' וה"ה אם מגביה מעצמו כו' ויש לפרש במה שכתב הגביה מעצמו דאף שאומר בשעת הגבהה שהוא מגביה לצורך חבירו ומ"ה לא מצי לחזור כיון דבשעת הגבהה נעשה שלוחו וזכה לו אלא דעכ"פ נאמן לומר לצורך עצמי הגבהתי באמת ומה שאמרתי שאני מגביה לצורך חבירי בלבי לא היה כן ונאמן כיון שהוא בידו עדיין ויש להקשות למה יגרע אומר יתנה לי מהגביה לחבירו בלי שום דיבור של אותו שרוצה לזכות במציאת חבירו ואמאי יכול לזכות לעצמו אחר שהגביה לצורך חבירו ובסמ"ע ס"ק ט' כתב דבאומר תנה לי יכול לחזור אף שאמר תחלה שמגביה לצורך חבירו בשליחותו והוא תמוה למה יוכל לחזור ממה שזכה כבר חבירו בהגבהתו של זה ותו דבמ"מ פי"ז דגזילה כ' אבל תנה לי לא נעשה שלוחו לזכות בה בהגבהתו אלא ליתנה לו עכ"ל משמע הא אם נעשה שלוחו ודאי מהני ולא יוכל לחזור ונלע"ד שהוא ע"ד שכמב הנ"י בפ"ק דב"מ וז"ל אבל הכא איהו גופא מימר אמר תנה לי אמר ליה אמרת לי לא נטלתי ע"ד לזכות בה לעצמי אלא ע"ד ליתנה לך כמו שאמרת ועכשיו איני רוצ' ליתנה לך עכ"ל מבואר דיכול לומר לא הייתי שלוחך בשעת הגבהה כלל ואף שאמרתי שאני מגביה לצורך חבירי היה בדעתי אחר הנתינה דוקא וכ"ה כוונת רבינו במ"ש גבי תנה בין אומר תחלה הגבהתי לצורכך דהיינו אחר הנתינה ומ"ה ניחא במגביה מעצמו לצורך חבירו דשם נעשה ודאי שלוחו בשעת הגבהה מיד לזכות בו אלא דאית ליה זכות ליטען בלבי לא היה כן וכדלעיל אבל אם מודה בדבר שנעשה שלוחו לזכות בשעת הגבהה נלע"ד ברור שאף באמר לו תנה לי אינו יכול לחזור בו כנלע"ד:
3 ראובן שאמר לשמעון עמ"ש סי' קפ"ד קפ"ג ס"ד ע"ז: